הניגוד הוויזואלי הוא מושג מרכזי ביצירת יצירת אמנות. מושג שלמדתי מהרצאות מקוונות של האמן והמנחה האומנותי בדיסני, ביל פרקינס.
המושג הבסיסי שלי של ניגוד ויזואלי היה מוגבל מאוד. חשבתי שניגוד מתרחש כאשר משהו בולט בשל היותו כהה יותר או בהיר יותר ממה שסביבו. הייתי מודעת במעומעם לכך שניתן ליצור ניגודיות גם ע”י שימוש בצבע, אך ההרצאה שלו פתחה את עיני לצורות האינסופיות של ניגוד ויזואלי שיוצרות את החוויה האומנותית שלנו ונמצאות בבסיס כל קומפוזיציה וכל סגנון אומנות.
אשתמש בתמונות של יצירות כדי להדגיש איך האמן השתמש בסוגים שונים של ניגוד ויזואלי כדי להדגיש או להפחית מחשיבותם של נושא היצירה או אלמנטים אחרים ביצירה.
- בואו נתחיל עם הניגוד הבסיסי של דרגת כהות. בפשטות: משהו בולט כאשר הוא כהה יותר או בהיר יותר ממה שנמצא סביבו. שימו לב איך הרגל הימנית בולטת על רקע הקיר הכהה, איך הצל המוטל על החפץ שהדמות נשענת עליו מבליט את אזור האור המוחזר הגב הדמות, ואיך בעצם אין כמעט אזורים בהם ערך העור לא שונה מה שנמצא מסביבו. אם למשל, הצד הימני של הגוף היה מצויר כנגד קיר מואר, קו המתאר היפה של הגוף היה נבלע וקשה לאבחנה.
- ניגוד בצבע; ניגוד בצבעים מתייחס לשימוש בשני צבעים שונים שמצויירים סמוכים זה לזה.
צבעים שונים יותר זה מזה ויזואלית כאשר אין להם צבע משותף בתהליך הערבוב שלהם. לדוגמה: ירוק הוא תערובת של כחול וצהוב ולכן ירוק קרוב יותר בגוון לכחול, מאשר לאדום.
דרך נפוצה ומקובלת להבין את צבע היא באמצעות גלגל הצבעים שמציג חלוקה של צבעים חמים וקרים וצבעים נגדיים (או תואמים).
הצהוב הוא הנגדי של הסגול, האדום הוא הנגדי של הירוק והכחול הוא הנגדי של הכתום (כפי שמוצג על הגלגל). הצהוב, האדום והכתום מתפקדים כצבעים חמים והכחול, הירוק, השחור (וגם הלבן) מתפקדים כצבעים קרים. החלוקה הזו היא סובייקטיבית על פי דרך החוויה האנושית שלנו, לפיה צבעי אש שם אדום וצהוב הם חמים, וצבעי קרח של כחול ולבן הם קרים. אבל קרירות או חמימות של צבע היא דבר יחסי. למשל, אדום יותר נייטרלי יהיה קר יותר מאשר אדום מאד רווי. אך הנקודה העיקרית היא שאמנים יכולים להשתמש בצבעים נגדיים כדי להדגיש זה את זה. בציור הזה, הדמות והפיות כולן בצבעים חמים ואילו הרקע קר, מה שהופך את הצהוב והכתום לנראים חמים ומאירים יותר מאשר אם הם היו כנגד רקע חם.
3. ניגוד ברוויה: צבע בגוון מסוים יכול להיות מאד רווי או מאד אפור.
בציור הזה יש מעט מאוד גוונים, בעיקר כתום ותורכיז. אותם גוונים משמשים לאורך כל הציור אך עם רוויה שונה באזורים שונים. רוב הצורות הגדולות (השמיים והחול) בעלות רוויה נמוכה ואז אותו גוון משמש בציור הדמות, אך עם הרבה יותר רוויה. זה מקנה לדמויות ולמשקה מראה בולט, צבעוני ומושך, מה שלא היה קורה אם הרקע היה באותה מידת רוויה או צבעוני יותר. גומה הפוכה שבה צבע פחות רווי בולט יותר היא כמו זה שבחתונה הכלה מצפה שאף אישה לא תלבש לבן. לבן לא בהכרח הצבע הכי מושך תשומת לב בפני עצמו, אבל כשהוא היחידי בחדר מלא צבעים, הוא בולט בהחלט.
4. שטחיות נגד נפחיות: רוב האלמנטים בציור הזה של פרזטה מתוארים כמסה שטוחה. הצמחים עליהם האישה נשענת הם מסה כהה, הגבעות, הרקע, הצמחים שסובבים את האישה ואפילו הקוף, מצוירים בצורה די שטוחה. יש להם מספר פרטים שרומזים על תלת מימד של האובייקט, אך בפועל הם מצוירים כמסה שטוחה. בניגוד לכך, גוף האישה, וגזע העץ עליו היא עומדת, מתוארים בצורה נפחית. האנטומיה, דפוס הצל ושינוי בדרגות כהות על פני הגוף מוסיפים פרטים בדרך שמדגישה שזהו עצם תלת-ממדי. התת-מודע שלנו, שתמיד מחפש דפוסים, מזהה את הסגנון השטחי של אלמנטי הרקע ומקבץ אותם יחד כקטגוריה אחת, מה שיוצר ניגוד לגוף המפורט והתלת מימדי של האישה והענף שעליו היא עומדת, שמרגישים מוחשיים ובולטים עוד יותר בהשוואה. נפח כנגד צורה.
5. פרטים כנגד פשטות; רבים מן הפסלים הקלאסיים מתארים את עור הגוף בדרך חלקה מאוד, וגורמים לו להיראות משיי. הם עושים זאת ע”י שימוש בניגודיות בין אזורים עשירים בפרטים קטנים, לעומת המשטחים הרחבים והחלקים של העור. המעברים בין נפחים ומישורים שונים מתוארים באופן עדין למאוד, שמשאירים כמה צללים חלשים. לעומת זאת משתמשים בריכוז גבוה של פרטים עם הרבה צללים כהים בכל האלמנטים הקשורים לסביבה של הדמות, כגון (במקרה זה) השיער, הכנפיים, והבד שמכסה את החלציים. בצורה זו עין הצופה מוצאת מנוחה במישורים החלקים של הדמות והפרטים באזורים שתוחמים אותה משמשים כמסגרת מעוטרת שמובילה את הצופה לחזור להתבונן בתמונה אותה היא תוחמת. בפסל זה, הניגודיות בין האזורים צפופי פרטים לבין האזורים החלקים מקנים למלאך מראה עוד יותר טהור ועדין.
6. תנועה נגד חוסר תנועה, וניגוד של זוויות: בפסל זה, הדמות הגבוהה ביותר והמובילה ביותר עומדת לגמרי ישרה בצורה יציבה, בניגוד לדמויות האחרות שכולן בתנועה ובזוויות אלכסונית. זה מחזק את התחושה שהדמות הראשית שלנו היא עמוד יציב שתומך במשקל של כולם וזה גורם לה לקבל תשומת לב רבה ביצירה זו, למרות שהיא הדמות היחידה שלא ממש זזה. אם הדמויות הללו היו מוצגות בנפרד, סביר מאוד שאחת הדמויות המצויה בתנועה והייתה מקבלת הרבה יותר תשומת לב מאשר הדמות שעומדת ישרה, ובפני עצמה אולי נראית יותר משעממת. אך בהקשר של התמונה שלנו, התת מודע שלנו מאתר את היוצא דופן, והיא היוצאת דופן.
רק כדי לתת אינדיקציה לאינסוף דרכים נוספות בהם ניגודיות ויזואלית קיימת: אם ציור מציג בעיקר עגולים, אז האובייקט האחד שהוא ריבוע יקבל הרבה תשומת לב. אם הכל בציור צוייר בגסות, אך אזור אחד צויר בתשומת לב עדינה וקפדנית, הוא יתבלט. לכן, לסיכום, שימוש מכוון בדפוסים ויזואליים יכול לשמש ביצירת אמנות כדי להדגיש ולהוריד דגש מרכיבים שונים ולשפר את איך שאנו מעבירים את נרטיב היצירה.
מעניין אתכם להתנסות בציור בשיטה אנליטית? הירשמו למיני-קורס חינמי באתר כאן.
