אמונה עצמית ומאמץ
לכל רצון יש דרך. יש שיעור בקבלה שגורס שכל השראה שמתפתחת באדם ליצור משהו, משמעה שגם יש לאותו אדם היכולת ליצור ולממשה. משמעות הדבר אינה שמימושה הוא אוטומטי, שהשגת מימוש ההשראה יקרה מעצמו, שההשגה מתאפשרת באופן מיידי או אפילו שזהו גורלו הבלתי נמנע של האדם לממש, אלא שהאפשרות קיימת ויכולה להתממש, ונדרש רצון ופעולה של אותו אדם על מנת לממשה.
אבל חשיבות השיעור הזה היא באמונה הפנימית שההשגה אפשרית כאשר אנו מסכימים להשקיע את המאמץ.
רעיון נוסף מהתורה הוא כזה (בבלי, מסכת מגילה):
”אם יאמר לך אדם: ‘יגעתי ולא מצאתי‘ – אל תאמין, ‘לא יגעתי ומצאתי‘ – אל תאמין, ‘יגעתי ומצאתי‘ – תאמין.“
משמעות הדבר שכדי להשיג דברים נדרש מאמץ. שאותם דברים שמושגים בקלות גם נעלמים בקלות. משמעות הדבר היא שגם אם יש באדם התשוקה וההשראה ליצור, אין משמעות הדבר שהחיים יובילו אותו ליעד זה ללא אמונה, החלטה, ומאמץ לנוע בכיוון זה.
חשוב לבחון את אמונות היסוד שלנו, כי אמונות היסוד אחראיות למוטיביציה, ליכולת הריכוז וההתמדה שלנו.
אמונה ביכולת להשיג מטרותינו אם הן נכונות עבורינו ואם יגענו כדי להשיגן היא חשובה. הרבה פעמים אנשים מסתכלים על עבודות יפות של אמן מוכשר ומניחים שהוא נולד עם כישרון. אבל למעשה הכישרון הוא תולדה של עניין ואימון מרוכז ללא ההשפעה מעכבת של ספק עצמי.
אם תתבוננו בחתלתולים משחקים ומתאמנים ב”ציד”, תראו שהם מקבלים הנאה מעצם הפעילות עצמה. הם חוזרים עליה שוב ושוב ומשתפרים תוך כדי עשייה. אין להם מחשבות כגון: “האם אי פעם אצליח?”, “האם יש לי מספיק כישרון טבעי?”, “למה נכשלתי בקפיצה האחרונה, אולי כדאי שאפסיק לנסות?”. מתוך חוסר המודעות העצמית האימון שלהם מרוכז-מטרה. אימון מרוכז מטרה מוביל ללמידה באיכות מאד גבוהה. אימון מסוג זה הוא בבסיס מה שכולנו מכנים “כשרון טבעי”. גם חתול שהוא טורף מטבעו, לא נולד עם היכולת לצוד מבלי שהתאמן עליה. וגם המוכשר שבאדם לא הפך להיות אומן ללא מאמץ לפתח את הכישרון לכישור.
אמונה נוספת חשובה היא האמונה ביכולת לצמוח ולהשתפר, בניגוד לאמונה ש”או שיש לך או שאין לך את זה”.
אמונה בצמיחה לעומת אמונה במצב סטטי
פסיכולוגית מפורסמת בשם Carol Dweck כתבה ספר רב מכר בנושא אמונות בסיס הנוגעות להתפתחות של אנשים.
Mindset: The New Psychology of Success
שתי אמונות הבסיס המתוארות בספר הן האמונה ביכולת צמיחה, לעומת האמונה בכישרון סטטי. כלומר, האמונה שהדרך העיקרית או היחידה לרכוש כישור כלשהו היא להוולד מוכשר, ושאימון יכול להשפיע אך במעט על התפתחות האדם.
בסדרת מחקרים וניסויים קרול הראתה את השפעת אמונות הבסיס על הצלחתם, התנהגותם, ודרגת הסיפוק של אנשים שהיו בעלי אמונות בסיס אלה.
אלו שהאמינו בכישרון מולד (“אמונה במצב סטטי”) פחדו יותר מכשלון, ולכן פחדו יותר לנסות, דאגו יותר לתדמית שלהם, היו פחות פרודוקטיביים, נטו להאשים אחרים בכשלונות ולא היו פתוחים לביקורת עצמית או לשינוי של עצמם, היו יותר עשויים לרמות כדי להשיג הצלחה/ להמנע מכישלון, נטו לדבוק בדרך הבטוחה להצליח וגילו פחות יצירתיות.
אלו שהאמינו ביכולת צמיחה לקחו כשלונות כמאורע טבעי בדרך להצלחה, ולכן לא לקחו כישלונות באופן אישי, היו בעלי יכולת מוגברת ללמוד מטעויות ולשנות את עצמם על מנת להשתפר, היו יותר פרודוקטיביים ויותר שמחים, נטו לפרגן לעצמם על מאמץ ולא לצלוב את עצמם על כישלון, ולבסוף נטו לקבל תוצאות גבוהות יותר במבחנים לעומת קבוצת ביקורת מהאמונה ביכולת סטטית.
כמות חשובה יותר מאיכות | עשייה חשובה יותר מניתוח
הסיפור הבא לקוח מהספר אמנות ופחד.
David Bayles and Ted Orland’s book, Art & Fear
The ceramics teacher announced on opening day that he was dividing the class into two groups. All those on the left side of the studio, he said, would be graded solely on the quantity of work they produced, all those on the right solely on its quality. His procedure was simple: on the final day of class he would bring in his bathroom scales and weigh the work of the “quantity” group: fifty pound of pots rated an “A”, forty pounds a “B”, and so on. Those being graded on “quality”, however, needed to produce only one pot — albeit a perfect one — to get an “A”. Well, came grading time and a curious fact emerged: the works of highest quality were all produced by the group being graded for quantity. It seems that while the “quantity” group was busily churning out piles of work – and learning from their mistakes — the “quality” group had sat theorizing about perfection, and in the end had little more to show for their efforts than grandiose theories and a pile of dead clay
לקבוצה אחת ניתנה המשימה ליצור הרבה כדים, ולקבוצה השניה ניתנה המשימה ליצור כד אחד מושלם.
בסוף הפעילות הסתבר שהקבוצה שהתמקדה בכמות (כלומר בעשייה) למדה כיצד ליצור כדים יותר טובים מאשר הקבוצה שעבדה על כד אחד ויחיד, והתמקדה יותר בתיאוריה מאשר באימון.
המסקנה היא שאימון עקבי מוביל לתוצאות. הדרך לכד המושלם עוברת דרך הרבה כדים עקומים! מי שינסה לעקוף את תהליך הלמידה הטבעי הזה, יישאר עם כד אחד עקום שמכיל אינסוף ניסיונות לתיקון ושלמות.
כאשר אנו מונעים ע”י פחד, אנו נמנעים מאי-שלמות, מה שמוביל לסטגנציה, מה שמוביל לאי שלמות!
פחד הוא טבעי
בתור בני אדם אנו מונעים ע”י הצורך להיות נאהבים, מוערכים ושייכים. לעג ודחייה הם רגשות כואבים שאנו מונעים להמנע מהם בכל מחיר. רגשות אלה מוטמעים בנו מילדות וכחיה חברתית ששורדת ע”י שיתוף פעולה וקשרים עם אחרים.
מבחינה אבולוציונית התודעה שלנו מתוכנתת להשיג שתי מטרות עיקריות: הישרדות ורבייה. מסיבה זו פחד הוא רגש דומיננטי שהמוח שלנו מתעדף על גבי רגשות אחרים, מתוך העדיפות לשרוד. לכן פחד מכישלון עשוי הרבה פעמים להיות מניע חזק יותר מההנאה שבהצלחה.
לשמחתינו לבני אדם יש תכונה ייחודית: היכולת לדבר לעצמם, ללמד את עצמם רעיונות חדשים ובכך לתכנת את עצמם לעשות בחירות שמתעדפות הנאה על גבי פחד. הבחירה לצייר מתוך כוונה להבעה עצמית, אפילו אם הציור ייצא כזה שאולי יעורר לעג בקרב אחרים כיוון שהוא אינו “בשל” או “ריאליסטי” – היא דוגמה מצוינת ליכולת שלנו לנהוג מעל לדחף ההישרדותי. בסופו של דבר אם נוכל ללמד את עצמינו ליצור למרות הפחד מדחייה, ואת היכולת לקבל תוצאה שאינה מושלמת בעינינו כחלק טבעי מתהליך למידה, נתקדם לעבר היעד בצורה נכונה שמבוססת על קבלה עצמית ולמידה ממוקדת-פעילות במקום ממוקדת-שיפוט-עצמי.
אומנות מהלב היא לב האומנות
אמנות שמונעת מהנאה ואהבת היצירה נוגעת באחרים יותר מאומנות שמונעת מהרצון להרשים ולהמנע מכישלון. אומנות מעולה משתמשת בטכניקה כדי להביע הרגשה. אנשים אולי לא תמיד יכולים להסביר למה ציור מסוים נוגע בהם ואחר לא – אבל לכולנו יש יכולת בדרגה כזו או אחרת, לספוג את התחושות שחווה האומן בעת שיצר יצירה. הרבה פעמים עבודות בעלות טכניקה בינונית אבל השראה ברורה נוגעות לליבם של אנשים יותר מעבודות בעלות רמה טכנית גבוהה שמשדרות חוסר הנאה, חוסר אותנטיות, או רצון להרשים כעיקר העבודה. כוונתי אינה לשכנע אף אחד לזלזל ברכישת טכניקה מעולה, אלא להדגיש את חשיבות הרגשות ביצירה.
כל טכניקה שתלמדו צריכה להיות בשירות ההשראה והמסר שאתם מונעים להביע כאומנים. לפעמים הדרך ליישם זאת היא פשוטה – הזכירו לעצמכם מה סדר העדיפויות הנכון כשאתם מתיישבים ליצור. הזכירו עצמכם שגם מבחינה חיצונית – אתם נותנים יותר ערך לעולם ותזכו להערכה יותר גבוהה של יצירותיכם כאשר תשימו את הקול הפנימי שלכם בלב היצירה, ואת המיומנויות הטכניות בשירות ההשראה.